הגישו מעט מנות לשולחן – לשולחן האוכל ולשולחן החיים

כל הורה רוצה ומעונין בכך שילדו יהיה מחונך!

אף אחד אינו רוצה לגדל ילד, שאינו מפוקח דיו, שאינו נשמע לחוקי היקום, שעושה ככל רצונו בניגוד למותר.

כדי להצליח בכך צריך לזכור, שלילד (וגם למבוגר) יש לוע קטן. הוא אינו יכול לבלוע הכול!

אבל אנחנו, ההורים, המחנכים, רוצים שיבלע הכול. שידע הכול, שילמד הכול, שיתנהג הכי טוב בעולם, שיצליח בכל תחום, והעיקר שיקיים את כל מצוות התורה על בוריין. את הכול!

ואז אנחנו מתחילים לחנך.

שעת ההשכבה.

"מיד להיכנס למיטה, שמעת?".

"למה לא סיבנת את הצוואר? תראי איך הוא מלוכלך!".

"צריך לצחצח שיניים הרבה יותר חזק ממה שאת עושה!".

"נו, תכנסי כבר למיטה!".

"די, אמרתי לא לדבר, נכון?".

הילדים יושבים ליד השולחן ואוכלים את ארוחת הבוקר.

"אני מבקשת לא לדבר בשעת האוכל, סיימי לאכול בזריזות, לא לשים רגליים על הכיסא".

"שולי,  למה את משאירה בצלחת? סיימי כבר את הארוחה, כבר מאוחר!".

"זה לא זמן לקרוא ספר, המשיכי אחר כך!".

מרוב הוראות לא רואים את היער. מרוב מנות – לא יודעים מה לאכול. מרוב מאכלים – מבולבלים.

מרוב בלבול – כבר לא שומעים לכלום.

רוצים שילד ישמע?

תנו לו את האוכל במנות קטנות, במנות מועטות. אל תשפכו עליו את הכול יחד.

כשילד לומד להתרחץ כפי שצריך, עברו לצחצוח השיניים. כשהוא גם מצחצח שיניים, עברו לכלל אחר שתרצו להנהיג בביתכם. כשמקיים אותו, עברו למשהו נוסף.

לכו על מנות קטנות. כשיעכל מנה אחת, הוסיפו עוד אחת.

אל תלכו על מנות קרב. לא בבית שלכם. קרב לא מביא לשום דבר. קרב לוקח את הכוחות ולא מניב רווחים בהתאם.

מערכת העיכול של הילד אינה הולכת בקצב מערכת ההוראות שלכם. המעיטו בהוראות. במקום להרבות בהוראות – הרבו באכיפת ההוראות שניתנו.

רק כשיהיה ניכר על הילד שהמזון ירד במורד הגרון – תוכלו להוסיף מנה חדשה. כל עוד לא בלע את הישנה, איך תרצו שיבלע את החדשה?

זהו? הצלחתם להאכיל אותו במשהו טוב? ברוך ה' הילד שבע? וותרו על ההמשך. לא חייבים לאכול הכול ביום אחד. גם אתם לא מסוגלים לאכול יותר ממה שאתם יכולים להכיל, נכון?