כן, זה לא כל כך נורא לבקש סליחה מהילדים, אולי זה אפילו טוב!

כבר שנים אני מדברת בהרצאותי על בקשת הסליחה. בקשת הסליחה שלנו מילדנו.

אנחנו מרבים לומר לילד: "בקש מאחיך סליחה, תראה איך הוא נעלב ממך".

ופחות מבקשים בעצמנו סליחה מילדנו אם נפגע מאתנו.

כשאני אומרת את זה, אנשים מתקשים לפעמים לקבל.

זה מה שקרה לי גם הפעם, בהרצאה האחרונה שמסרתי בעניין הזה.

קמה אישה נעימת הליכות, וטענה, שאין דבר כזה. היא המשיכה והסבירה: "הורה לא יכול להוריד את עצמו, להשפיל את עצמו, להפחית מכבודו, ולבקש סליחה מילדו. הורים הם לא באותו גובה של הילדים, והילדים צריכים לדעת את זה. הורים הם חשובים יותר. הם מחליטים, וגם אם הם טועים – אין מקום לבקשת סליחה".

כך אמרה אותה אישה, ואני הקשבתי.

אכן, היא צודקת כל כך. הורים חייבים לדעת שהם הורים, שהם המחליטים והקובעים, שהם הגדולים בבית הזה.

אבל, האם בקשת סליחה מנמיכה אותנו?

בקשת סליחה מאחר, מגביהה אותנו עוד יותר. גורמת לילד להסתכל עלינו ולומר לעצמו: "וואו, איך אמא הגדולה מבינה ללבי? איך היא יודעת בדיוק על איזה מיתר שלי לנגן?

איך היא מבינה שבדיוק את זה הייתי צריך עכשיו? הלא אמא סתם כעסה עלי שלכלכתי את החדר, וזה לא הייתי אני,  אמא סתם אמרה שאני תמיד לא שומע בקולה, על פי רוב אני כן, אמא סתם חשדה בי שדיברתי בטלפון עם חברה חצי לילה, באמת הלכתי לישון בזמן".

ברגע שילד רואה הורה שמתנצל על טעותו, הוא יכול להמשיך את חייו ברגיעות, כי הוא יודע שהמבוגר האחראי עליו באמת יודע להעריך אותו, עובדה שמצא זמן ועניין להתייחס אליו ולהבין שפגע בו.

בנוסף, הילד לומד להתנצל בעצמו. הוא מבין שהורה הוא לא מלאך, הוא בן אדם שעובד על עצמו. ואם אבא שלי, על אף שהוא גדול וחשוב כל כך, צריך לעבוד על עצמו, אז מי שאני שלא….

הוא מבין שכל בן אדם שטועה, גם אם זה הורה, מורה או מנהל, חייב, כן, חייב להתנצל, ורק כך, רק מהמקום הזה, ניתן לכבד אותו באמת ולהעריך את דבריו.