מה עושים כשהילד מכור למשחקי מחשב?

האם בכוחם של ההורים להציב גבול?

אם הסמכות ההורית מתפוררת, איך ההורה יכול להגיד לילדו כמה ואיך לצרוך מחשב או כל מסך אחר?

 זוהי שאלת השאלות. ראשית, הורים רבים מושיבים פעוטות מול מחשב כדי לזכות בשקט.

הפסיקו עם זה. אל תתנו לילד להרגיש שהמסך הוא תחלופה למשהו אחר.

הורים בעצמם עסוקים במסך ומצרפים את הילד בין קטן ובין גדול, חדלו!

אל תרגילו את הילד לכך שהמסך הוא תעסוקה במקום שעמום.

לא פעם מושיבים ילד מול מחשב כדי ליצור שקט בבית, ואז, משחק קצר הופך לארוך יותר, התעניינות קצרה הופכת לארוכה וכך הילד הופך את חייו לוירטואליים.

הורה חייב להציב גבול. אבל לפעמים ישנה טעות בקרב הורים, הסבורים שהצבת גבול זו דרישה.

אם ילד משחק במחשב הרבה יותר ממה שאנו מרשים – לא יעזור אם נאיים עליו, שמחר לא יצא לחברים.

לא יעזור אם נעניש אותו, שלא נקנה לו את הכדור שהבטחנו, ולא יעזור אם נבטיח לו שנקנה לו את הממתק שאוהב.

ילד מכור הוא ילד שיוותר על כל הנאות העולם, העיקר להמשיך בדרכו. נוכל להציב לילדים גבול של זמן.

לומר להם שאנחנו מרשים שהמחשב יהיה פתוח רק שעתיים ביום לכולם יחד, או רק בערב למשך שעה, או לכל ילד למשך חצי שעה לאחר שיסיים את הכנת שיעוריו – כל בית יחליט כפי שנוח לו.

להבהיר לילדים שאנו עושים זאת, כדי שלא תקלקלו את העיניים, שלא תבזבזו את הזמן שלכם, וכדי שתספיקו לעשות גם דברים אחרים.

אבל אם הילדים, על אף הכול, אינם מצליחים להתגבר- עלינו להציב את הגבול לעצמנו.

גבול שאנו יכולים לאכוף אותו: בבית שלנו לא יהיה מחשב! כן, אם יושבי הבית, או חלקם, אינם יודעים להתעסק במחשב באופן מתון, אז המחשב יצא מכאן".

יש הורים שבעצמם עובדים עם מחשב, מה הם יכולים לעשות במקרה כזה?

אני נתקלת בשאלה הזאת, והתשובה לכך היא: לעיתים, כדי לחנך גם אנחנו צריכים להפסיד.

זה אומר שצריך להיות לנו מחשב נייד שבו נתעסק בחדרנו לאחר שהילדים ישנים, או שאנו יוצאים לזמן מה מחוץ לבית כדי להכין את מה שעלינו להכין, גם אם אין זה הכי נוח בעבורנו, וכך הלאה.

אם לא ניתן להוציא את המחשב מהבית בגלל שחלק מהילדים חייבים את המחשב ללימודיהם, אז חובה על ההורים להפריד בין הילד לבין המחשב: הוא יעשה זאת על ידי שיאמר לילד: 'תוכל לשחק במחשב חצי שעה כל יום, אבל אתה תחליט מתי תהיה חצי השעה הזו'.

או: 'תוכל לשחק במחשב 3 פעמים בשבוע למשך שעה, אבל אתה תחליט באלו ימים'. ילד שנותנים לו לבחור, מרגיש יותר את האחריות".

מה בכל זאת עושים? איך מסייעים לילד שהתמכר או שהשימוש במחשב הפך למוגזם, על גבול התלות הבלתי נשלטת?

 כשהתחלתי להוציא את סרטיי לפני כ-20 שנה 'סבא הושע,' ו'לאה ואליהו בכפר כפריהו', הייתי ראשונה בציבור החרדי שהוציאה סרטים לילדים קטנים.

הסרטים היו באורך של כחצי שעה,  אבל הורים התפתו להושיב ילדים מול המסך גם מספר שעות ביום.

הם ידעו שאלו סרטים כשרים ולכן סברו שאין בעיה לעשות זאת. לקחתי על עצמי את חינוך ההורים, ועברתי בין הערים, כדי להרצות כיועצת, ולדבר על כך שילדים חייבים להיות מוגבלים, ולכן אין להראות לילדים יותר מחצי שעה ליום את הסרטים.

אם הורה קובע נורמות משפחתיות מרגע שהילדים קטנים ממש, הוא יצליח להחדיר בהם את הכללים. לכן עדיף להתחיל מגיל רך מאוד להציב גבולות

ילדים גדולים יותר שכבר מכורים למחשב, קשה לרסן ולהזיז. אבל כשהם מצליחים מעט, הם מתעודדים ובעצמם משתדלים יותר.

כדי להצליח להציב גבול על אף הסמכות שהתפוררה. צריך להציב את הגבול בהבנה למהלכי הילד.

לא ייתכן לומר לו שישחק בכל יום חצי שעה, אם עד כה שיחק 5 שעות תמימות. יש ללכת שלב אחר שלב, תוך הבנה לילד ולרגשותיו".

עד כמה דוגמא אישית חשובה? האם הורה יכול להטיף לילד לא לשחק או לא להיות מול המחשב, בעוד שהוא בעצמו מבלה המון שעות מול המסכים?

 דוגמא אישית היא הכרחית. איננו יכולים לומר לילד שירסן את עצמו, כשאנו לא מרוסנים. הורה לא יכול לומר לילד שלא יאכל ממתקים אם הוא בעצמו לא מפסיק לאכול אותם.

הורה שאוחז בטלפון עם משחקים יתקשה לעצור את ילדו. סיפרה לי אחת האימהות, שרצתה להוכיח כמה ילדה חצוף, שפעם אחת פנתה אל הילד ואמרה לו: 'הפסק לשחק כל כך הרבה זמן!' ענה לה הילד: 'כשאת תפסיקי, גם אני אפסיק'. נכון, זו חוצפה! אבל זו גם תשובה נכונה.

אם זה כל כך גרוע, אז למה לך מותר? ישנם דברים שמותרים להורים, ולילדים לא. האם הדבר הזה נמצא באותה קטגוריה?

אם המחשב משמש את ההורה לצורך עבודה, כמו שאני כותבת סיפורים וטורים במחשב, אז תשובת הילד אינה רלוונטית.

אם המחשב משמש את ההורה למשחק, איך הוא יכול לומר לילד לנהוג אחרת? אם הוא, מבוגר, לא מצליח לרסן את עצמו- איך ירסן את עצמו הילד הצעיר?"

עצות : מה כן ניתן לעשות?