אתם נחמדים בחוץ, אז למה צועקים בבית?

חייבים להיות נחמדים בחוץ. חייבים. חסר לנו שלא נהיה נחמדים לאלו שסביבנו. הם יכעסו עלינו. הם יסלדו מפנינו. הם לא יאהבו אותנו. הם אולי יזרקו אותנו ולא ירצו לדבר עמנו. חייבים להיות נחמדים!

כל השבוע אנחנו פוסעים למלאכתנו. לעבודתנו. למפגש עם חברינו. כל השבוע אנחנו משתדלים להיות נחמדים. חייבים להיות נחמדים!

והנה, מגיע הערב, או מגיעה השבת, אנחנו מגיעים לביתנו. מגיעים ממש. חולצים נעליים, מסירים איפור, מחליפים לבגד פשוט וקל. מדליקים מזגן, מתרווחים על הספה בסלון עם רגליים למעלה. מגיעים הביתה!

ואז הוא מגיע, זה הילד הקט. "אמא, אני רעב!".

"מה רעב? עכשיו רעב? הרגע הנחתי את התיק. כל היום הייתי בחוץ. עכשיו רעבים?".

"אמא, מה אני יכול לאכול?".

עכשיו לאכול? והלא רק זה חסר לי. הוא אכל ארוחת צהריים, לא אמור להיות רעב. נקודה.

אני אומרת בתחילה בשקט: "לא אוכלים עכשיו!".

אחר כך אני מרימה את הקול, ומהר מאוד הקול הופך להיות כועס מאוד, ומבלי שידעתי איך וכיצד הוא מתחיל לצעוק. מי? לא אני! חס וחלילה. הקול שלי! ברגע שהשתחרר הקול מכלאו, הוא מרגיש משוחרר.

"לא אוכלים עכשיו, שמעת? זהו זה. כך אמרתי".

הילד מתמרד, והקול שלי מהדהד. ברגע שמשתחררת הזעקה הראשונה, כאילו הותר הרסן.

בבית שלנו קל לנו לצעוק. הצעקה יוצאת הרבה יותר מהר, ואלו שאחריה משתחררות בלי מחשבה ובלי כל חשש. זה הבית שלנו. כאן אנחנו חופשיים. כאן אנחנו יכולים לצעוק. תמיד יקבלו אותנו. גם הבעל יקבל, או האישה. גם הילדים יקבלו. בינינו, יש להם ברירה?

וגם אנחנו נקבל את עצמנו. כי עבדנו כל כך קשה כל היום, כל השבוע, כל השנה, כל החיים. די! ועוד מעיזים לומר לנו שנשתוק?

כן.

הבית שלנו הוא מבצרנו, הוא לא בית מטבחנו. הוא כאן, הבית, כדי שנבוא אליו, כפי שבאים לבית מקדש קטן. הוא כאן, לחבק אותנו, לאהוב אותנו, לקבל אותנו ללא תנאי, רק אולי עם תנאי אחד.

שכפי שמקבל אותנו – כך נקבל אותו. כפי שמתייחס אלינו, כך נתייחס אליו.

ואיפה נוכל לפרוק את כעסנו? את עצבינו? את אנחותינו?

אולי בחדר שלנו, הפרטי, כשנהיה עם עצמנו? אולי כשנעדור בגינה בכל כוחנו ומרצנו, כשנדיח את הכלים חזק חזק, כשנשטוף את הרצפה? אולי שם המקום לעשות את זה בכוח, חזק, אלים, מהיר, ללא מחשבה? ואולי, אולי אנחנו זקוקים ליציאה דחופה לריצה או לקפיצה?

בואו נזהה את הצורך שלנו. בואו נערוך הפרדה בין הצורך שלנו להוציא את המתח החוצה לבין הפגיעה במקום הקדוש הזה, בו עלינו להתייחס לקרובים לנו כל כך, הרבה יותר יפה ממה שאנו מתייחסים לאלו שבחוץ. כי אם אלו שבחוץ עלולים לזרוק אותנו מיידית, מכיוון שאנחנו לא נחמדים במיוחד, אז אלו שכאן עלולים לזרוק אותנו אט אט מליבותיהם, עד שאהבתם אלינו תדעך כליל…