אנו רחומים, כי ראינו שהוא רחום. אנו חסודים, כי ראינו כמה הוא חסוד. אנו יודעים להעביר על מידותינו לפעמים, כי ראינו זאת
איך באמת מחנכים ילדים?
כמו שמחנכים מבוגרים!
חג השבועות הוא בעצם חג החינוך שלנו.
קיבלנו לידינו את עשרת הדיברות, את מצוות התורה, ולפיהן אנו, המבוגרים, מתחנכים.
* * *
בחינוך ישנן 3 דרכים.
אפשר לחנך ילד באופן של כפייה: "אתה תעשה! אתה תשמע! אני אחליט בשבילך!".
הדרך הזו מועילה בעיקר כשיש צורך לדרוש מילד שיעשה משהו כאן ומיד. אין לנו פנאי לשכנע אותו, אין זמן לעודד אותו. הדבר צריך להיעשות הרגע, ואנחנו עומדים על כך שהוא ייעשה.
כשכופים על ילד, ישנה סבירות גבוהה שהוא יקיים.
מדוע?
כי אין לו ברירה.
במקרה הטוב הוא מבין את חשיבות הדבר, במקרה הרע הוא לא מבין זאת, אבל מבין שעליו לקיים.
לפעמים הכפייה הזו מגיעה בצורת מילים, לעיתים באופן של עונשים.
האם צורת הכפייה היא טובה או לא?
היא טובה כל עוד משתמשים בה מתוך החלטה ברורה שיש לעשות זאת, או מתוך תוקף המצב, למשל: ילד שרץ לכביש, ברור שניתן צעקה גדולה ונכפה עליו לעצור.
אבל אם נגזים מעט בכפייה, היא לא תועיל. מדוע? כי דרך הכפייה טובה כשהיא חד פעמית, כשהיא הכרחית. אם נדבר תמיד לילד בצורת ציווי, הילד יפסיק לשמוע, כי יהיה חרש לאופן הדיבור הקבוע הזה.
אפשר לחנך ילד באופן של דיבור ושכנוע: "כדאי לך לעשות, כי אם תעשה את הדבר אז…", "אתה חייב לעשות, כי רק כך…".
בשכנוע מצליחים להביא ילד להבנת עומק הדבר. הילד מעוניין לשתף פעולה אתנו. גם הוא לא רוצה שיקרה כך וכך, גם הוא לא מעוניין שהדבר ייכשל.
הילד מעריך אותנו על כך שאנו משתפים אותו ומסבירים לו.
אבל גם בצורה הזו ישנה מלכודת: כשמסבירים יותר מדי לילד, הוא מפתח חרשות להסברים. פתאום ההסבר על כך שאסור לעשות רעש לשכנים כי הם נחים בצהריים נעשה נדוש ומרוחק, ואולי אפשר לנסות לעשות רק רעש עם ה-5 אבנים, וכשזה מצליח, אז רק גומי ולא חבל.
ואחר כך זה ממשיך הלאה.
וכמו שהיו טיעונים שכליים והסברים לכמה חשוב לא לעשות רעש לשכנים, כך מתעוררים טיעונים לוגיים ללמה לא, בעצם?
צורת ההסברים עלולה להביא לוויכוחים.
מי שמסביר הרבה מצטייר מול פני הילד כלא בטוח בדעתו, אחרת היה חותך וזהו.
אם נדבר לילד תמיד, שוב ושוב, בדרך של שכנוע ההיגיון, נמצא את עצמנו במקום של התשה. כי כמה אפשר להסביר, להתווכח ולהתמקח?
* * *
הדרך השלישית, היא הדרך היעילה ביותר. דרך החינוך העצמי.
איך מחנכים ילדים?
כמו שמחנכים מבוגרים!
בדרך הדוגמא.
מבוגרים הולכים בדרך ה', בדרך שה' התווה לנו ואף הראה לנו.
אנו רחומים, כי ראינו שהוא רחום. אנו חסודים, כי ראינו כמה הוא חסוד. אנו יודעים להעביר על מידותינו לפעמים, כי ראינו זאת.
וילדינו צופים בנו, מסתכלים ומעיינים במעשינו.
ואז, בנוסף לכך, לעיתים הכרח הוא להתנהג בדרך הכפייה. גם אותה למדנו: כפה עליהם הר כגיגית!
לעיתים בדרך ההסבר, ולפעמים, ותקוותנו שכך יקרה ברוב הפעמים, ילדינו ילכו בדרך הישר, כי יראו אותנו הולכים בה.
חג השבועות, חג מתן תורה. חג מתן החינוך לנו ולילדינו.
ולבני בנינו,
עד עולם!
יש לכם שאלות נוספות ? אתם מרגישים אובדי עצות בתחומים מסוימים?
מנוחה פוקס במיזם חד פעמי לטובת הציבור- שיחות ייעוץ טלפוניות
לפרטים נוספים לחצו כאן
